Noa Ben-Nun Melamed
boat

דב בודד

דוב בודד – טלי כהן

אתמול נפתחה התערוכה של נועה בן-נון. עבודות נקיות, תמציתיות, נזיריות

גלריה "הקיבוץ" היא גלריה חוץ טריטוריאלית: היא לא נמצאת בשינקין-בוגרשובמאזה, ומכאן שהיא שייכת לרשימת הגלריות ה"זקנות". אין דבר, גם נועה בן-נון היא חוץ טריטוריאלית, לכן לא אכפת לה להציג שם ובזכות זה היא מציגה תערוכה, המתנשאת הרבה מעבר למצוי בשטח הצילום במקומותינו בימים אלה.

בן-נון מלמדת צילום במכללת "הדסה" בירושלים מאז 1982. היא בוגרת המכללה והמדרשה לאמנות ברמת-השרון. בין מוריה: רפי לביא, דוד גינתון ומוטי מזרחי. את תערוכת היחיד הראשונה שלה הציגה בגלריה הלבנה ב-82'. העבודות שלה אינן עבודות צילום "טהורות", אלא שימוש בדימוי הצילומי ככלי, שבאמצעותו היא בוחרת ליצור קשר עם הצופה. בניגוד למקובל באמנות הפלסטית, היא לא עושה שימוש בצילום כחומר נלווה המשרת רעיון קונספטואלי. לגביה התמונה המצולמת קיימת כאמצעי בעל אופי, שלהגדרתה – אין חושני ממנו.

העבודות מופיעות בגדלים שונים, בפורמטים משתנים, חלקן תלויות על הקיר ואחרות מונחות על רצפת הגלריה. כל עבודה נבראה בתהליך ממושך של ניסוי והתערוכה נוצרה בדיעבד מקבוצת עבודות בודדות, שבן-נון היא החוט המקשר ביניהן. חלקי גוף, טבע דומם ובעלי חיים הם חלק ממושאי התערוכה, ללא חזרה על תבניות: "אני לא יכולה לחזור על אותו דבר, כמו תערוכה שלמה על צבים. זה משעמם אותי. צריך לראות אותן אחת אחת, כמו שיר שיר".

בן-נון מגדירה את עבודותיה כבאות מהרגש ולא מהקונספט. היא חרדה שמא יחפש המבקר בתערוכה סמלים ודימויים שלא התכוונה להם. כל רצונה הוא להתחבר לצופה דרך תחושות הבטן: "תהליך העבודה היה ניסיון להגיע לסוג חוויה מאוד ראשונית, אבל גם אישית וספציפית, מתוך הנחה שאם אלך אל עצמי, אתחבר לאנשים, איצור דבר קומוניקטיבי".

ראשית עבודתה של בן-נון היה ברישום. תקופה ממושכת של התבוננות, בספארי – בעלי חיים ועצים, בנמל ת"א – אבנים. בדרך אל מיקוד הדברים הופיע הצילום במדיום הנכון, עם התחושה שמשהו קורה: החומרים מקבלים אופי ארכיטיפי, הם מאוד מוקדמים ואינם קשורים כלל בזמן ובמקום. אפשר לקשור אותם למדיום אחר – אולי לפסיכולוגיה של יונג, בגלל ההקשר הפרימיטיבי. בן-נון מדברת אל התת-מודע הקולקטיבי ומאמינה, שאם הגיעה באינסטינקט בריא אל הדימויים החולשים על התת מודע הפרטי שלה – תגיע באמצעות אותם דימויים גם לזה של אחרים.

הדבר הבולט בעבודות עצמן הוא הניקיון והדיוק. אין דבר מיותר. תהליך ההפחתה יחד עם תחושת נזירות, ניכרים בכל העבודות: "כל הידיעה וההשכלה קיימות בשביל האלימינציה. לנקות את הפאשלות. בכל התהליך אני צריכה להיות קרובה אל עצמי, לשכוח ביקורת, קונספט, רלבנטיות. הצב למשל, קיים בחוויות הילדות הכי מרעישות. הפחד, הסגירות. וישנו, לכן, פער בין העבודה המוגמרת בנקיונה לבין עוצמת החוויה".

הצילומים מופיעים בחלקם גזורים ומודבקים על בד ואלומיניום, בתוספת רישום או צבע. דימויים בעלי אופי ראשוני בבית. עץ או דוב, מבודדים מסביבתם והופכים לאובייקט חדש, טעון משמעות רגשית חדשה. "בחירת האובייקט, הגזירה, ההדבקה בסביבה חומרית חדשה, הצירופים, כל אלה מתאחדים ובוראים מהות, הרחבה מסך כל מרכיביה". עבודת הצב, לדוגמה, מופיעה במעגלי צבים מודבקים על אלומיניום, כשבמרכזם תמונת צבעוני. הזרימה המעגלית, הפטאלית וההולכת לאט אל הנצח, נובעת מתוך העבודה באופן שאינו דורש כל הסבר או חיפוש במאגרי ידע ותרבות.

אין טעם להמשיך ולתאר את העבודות. צריך ללכת ולראות אותן אחת אחת.