Noa Ben-Nun Melamed
boat

סערה מאופקת

ידיעות אחרונות – צילום: תערוכה – טלי כהן גרבוז, נובמבר 1992

סערה מאופקת

מדימויים של צב, בית וגמל עברה נועה בן-נון מלמד לבני אדם. הדיאלוג בין הצופה לצילום מחריף, היא מסבירה, "מהסיבה האינפנטילית שמדובר בעוד אדם ממולנו".

ביום רביעי השבוע נפתחה בגלריה "בוגרשוב" תערוכת היחיד הרביעית של נועה בן-נון מלמד. מתערוכה אחת לשנייה חומר הבסיס של בן-נון הולך ומזדקק. בתערוכה החדשה היא מציגה את הראשים שלה על מצע של אלומיניום ומראה, חומרים נקיים, קרים. כמו בתערוכות קודמות, בהן דימויים ארכיטיפיים לקחו חלק במעגלי מחול נעול ומסתורי, גם כאן הבעירה היא פנימית ונעולה. בן-נון מלמד מציגה מספר סדרות של צילומי פני אדם, הלקוחים מפסלים, מגיבורי תרבות יפי מראה כמו אלן דילון, וגם פנים לא מוכרות, גזורות מעיתון, וסתם פרצופים. הרפרזנטציה שוות הערך של הדמויות המצולמות מונחת בתוך עיגול או בריבוע פנימי, המגרד את קו העיגול שמקיף אותו. הרקע הוא כסוף או צבוע שחור והוא מבריק, מדויק ונקי. העיסוק אינו דווקא באמירה הפוסט-מודרנית הלעוסה משהו אודות שוויון נפשם של האמן והחומר מול עודף סמלי תרבות. בן-נון אינה טוענת לאובדן משמעות אלא להיפך; באמצעות ההעתקה היא יוצרת מהות חדשה, שהיא עצמה הפכה לאובייקט אמנותי בעל קיום משלו.

"…צילום של אדם, או צילום פורטרט מפסל או תמונה, הם כולם צילומים. בתוך העולם שלהם מתבטלים הפערים, המרחק בין הצילום למקור ממנו נלקח נהיה פחות משמעותי. כך מקבלים הדימויים בחזרה את חייהם".

שלמות הגימור והתצוגה נראית כמו סגירת מעגל או הצעה אפשרית לפתרון. מה היה שלב החיפוש בתערוכה הזאת?

התחלת העבודה נבעה אצלי מתוך בלבול נוראי. הייתי השנה פעמיים באירופה וראיתי כל כך הרבה אמנות, שהיה לי צורך לארגן את זה. המצבים המקבילים האלה של גוף ונפש, סובייקט ואובייקט, חומר ורוח, גבר ואשה, קיבלו אצלי דרישה דחופה לבדיקה או גישור. הדרך הטובה ביותר היתה להפוך את זה לאובייקט. לחומר שאפשר לגעגת בו ולטפל בו ושנובע מתוך הנפש שלי.

והבלבול נפתר?

הרגעים המרגשים הם כשהחומר מתחיל להיות רוח מחדש. כשהעבודה הצליחה, זה נגע לי במקום הזה, של המבוכה. זה נראה דבר כל כך טריוויאלי, שאפילו לא נעים לי לדבר על זה. כל התנועה שהרגשתי היתה בין עבודה שנשארה בגדר אובייקט לבין עבודה אחרת שהיתה השלכה.

בעבודות קודמות הופיעו בצד פסלים ארכאיים דימויי צב, בית, גמל. איך זה התגלגל בפני אדם?

התחום האפור הזה שבין סובייקט לאובייקט, המעבר החד שבין צילום שמביט לתוך עצמו לזה שמנהל דיאלוג עם הצופה או איתי, מחריף כשמדובר בדיוקנאות, מהסיבה האינפנטילית הזאת, שמדובר בעוד אדם ממולנו.

ההבדל הוא שכאן מדובר בקשר עין עם הצופה?

כשהדמויות מסתכלות אל עצמן, הן לא מביטות בך יותר. כמו דימוי הילד הצוחק, שנלקח כפרט מתוך פסל במעגן מיכאל. יש כאן התבוננות שחלקה פנימה וחלקה החוצה. אני מביטה בשתי עבודות שמוצגות זו בצד זו, את שתיהן אני עשיתי, אבל האחת היא שלי, אני רואה בה את ההשלכה שלי, וזאת על ידה היא כבר גולם שקם על יוצרו. כשהדמויות מביטות אל עצמן, הן כבר רוח. יש להן חיים משל עצמן והן לא זקוקות לך יותר. עם הסוג הזה לפעמים אני אפילו לא מרגישה שזה מעשה ידי.

"רוב העבודות שלי עיוורות, או מתבוננות אל תוך עצמן או אל בנות דמותן התאומות (החזרה הדואלית של הדמות כתאומה נוכחת בהרבה עבודות). באופן הזה הן מממשות את יכולתן להיות ישויות רוחניות, כשם שילד העוצם את עיניו אינו עד להמשך קיומו הפיזי".

בנוסף לדימויי הפנים נועה בן-נון מלמד מציגה בתערוכה סידרה של מבנים תלת-מימדיים עשויים מראה, הסדורים זה בצד זה על הריצפה ומציגים דימויי כפות רגליים. יש כאן איזו השלמה שמרגיעה את העימות הבלתי פוסק של הצופה מול הראשים. בנוסף מוצגת עוד סידרה של רגיסטרים מאורכים עם צילומים על שקף, שמציגים פנים ועירום גברי, המוסווה היטב מאחורי זכוכית צבעונית.

בן נון מלמד בנתה לעצמה חלל פנימי קריר ונינוח, עם מעט אורנמנטיקה מבוקרת של מסגרת קישוטית מוכספת. כמו בתצוגה מוזיאלית של חפצים ארכיאולוגיים יקרי ערך ובעלי משמעות מרוחקת ומנותקת מההווה, גם פני האדם שלה צפים בתוך צורות שלמות ורגועות. סערות הנפש, המסע מתוך הסובייקט לאובייקט, בין החומר לרוח, בתוך חלל זמן בלתי אפשרי ובלתי ניתן לתפיסה, מתורגמים בעבודותיה, באמצעות פילטר חזק, לרפרזנטציה נבונה, מאוזנת ומאופקת. משהו אחר שנפתח שם הוא נגיעה מאוד זהירה, וליתר ביטחון עם קורט הומור, בעימות בין יסוד נשי לבין ארכיטיפיים גבריים.

התערוכה הזאת היא במובן מסוים תופעה בשמי הצילום. נועה בן-נון מלמד היא צלמת שאינה מתעסקת במודע בציטוט, ושתצוגת המציאות שלה אינה מכילה אפילו שמץ של אפולוגטיות או התמודדות כנגד עולם האמנות. היא נושאת לתוך התערוכה הנוכחית הבשלה של מטען אמנותי ותרבותי שהופנם היטב, והבחירה להשתמש בחומר הצילומי נראית, משום מה, חפה מנסיונות התדפקות על שערי ההכרה האמנותית.