Noa Ben-Nun Melamed
boat

לשכתב את הזיכרון

צילום – לשכתב את הזיכרון – טלי כהן גרבוז

נועה בן נון פותחת מחדש את אלבום המשפחה. היא מגדילה תצלומים אבל אז מרטשת אותם במין טכניקה נפשית מעורבת של קירוב והרחקה

נועה בן נון מלמד, "פנס קסם", גלריה הקיבוץ, אוצרת: טלי תמיר

יש משהו משותף בדיבור של הדור שנולד בארץ בעשור הראשון, דור הביניים של מי שהיום הם המורים הוותיקים יותר לצילום בבתי הספר לאמנות. הם משתמשים בשפה סגורה, מכסה, לפעמים לקונית, ובפעמים אחרות מעומעמת במכוון. הם גדלו בצילם הטרי של מיתוסים שזיהו היפתחות כפגיעות וחשיפה כחולשה. יחד עם ההבנה שהצילום הוא מדיום, שעיקרו חשיפה וככלי ביטוי הוא חושף גם את זה שאוחז במצלמה, הם אימצו לחיקם גם את מוגבלותו: התמונה היא הד קלוש, לעתים תרמית לחוויה שאיננה ניתנת לשחזור. זה מתאים לטבע הישראלי ואפשר לקחת את זה הלאה: כך רועי קופר התחיל למסמס את הצורות לדימויים עמומים ב"אחרי ההיעלמות" שלו, כך רונית שני גירדה את פני הנגטיב כדי לגעת במשהו שמאחורי הדברים ובפועל עמעמה את בהירותם, כך עודד ידעיה דרדר מלים קטנות שחורות ולבנות וכיסה את פני כל עבודותיו.

נועה בן נון מלמד עברה את ילדותה ובגרותה בתוככי מיתוס הגבורה. בתו של גיבור הפלמ"ח ומפקד חיל הים יוחאי בן נון ונכדה לאנשי העלייה השנייה מצד אמה. חווית הצמיחה הפרטית והאישית שלה הייתה סבוכה בתוך עלילות גבורה וסיפורי הרפתקה ששייכותם לעולם המבוגרים הקרוב לה היתה מובנת מאליה ובו בזמן מופלאה ובלתי מובנת לחלוטין. ימים אחרים שבאו יחד עם מות האב הביאו אותה לפתיחה מחודשת של אלבום המשפחה.

"פנס הקסם", בעצמו כלי מן העבר, מבליח לעין תמונה אחרי תמונה. נועה בן נון מלמד אספה מבחר נבחר של צילומים שלה ושל משפחתה הקרובה, מחקה פרטים והשאירה את הדמויות (בחלק מהעבודות ללא רקע), את מחוות הגוף ואת הבעת הפנים. השקפים הגדולים שנוצרו מהתמונות כוסו בשכבות של רשתות שחורות ואפורות שיוצרות שכבת גרונד עם טקסטורה משתנה. מאחורי הרשת הכהה, מקבלות התנועה, ההבעה והמחווה, יתר תמצות והפשטה. פני האב, ריקוד האם, פני ילדה ישנה, בת ואביה עומדים יד ביד והוא מפנה את ראשו לאחור ומביט בה. לשניהם אותה עמידה בדיוק: כלבלב עומד על שתי רגליים אחוריות בתנועת בקשה.

המפגש עם אלבום המשפחה הוא ניסיון שנכשל מראש, להעלות מחדש את הדברים כפי שהיו. עם הזמן הזיכרון כבר שייך לתמונה עצמה. בעבודה של נועה בן נון מלמד שתי הפעולות המנוגדות זו לזו של חשיפה בהגדלה מצד אחד וריטוש וכיסוי ברשת מצד שני, הבחירה המסוימת והמדויקת בתמונות, שחלקן צולמו על ידי אביה, כל אלה הם נסיונות הכרחיים של התחברות מחודשת לדברים מעמדה של בוגרת. אופציה לייצר מאגר זיכרון מחודש שבו הנערץ והנשגב יתאחדו עם האנושי הלא מושלם והפגיע. התצלום הבודד, הסנפ שוט, מופשט ומוכלל בתערוכה והמפגש עם הסדרה השלמה של העבודות, חושף את הצופה ליופיים של דימויי העבר אבל גם לחוסר יכולתו לחדור דרך המסך שהם פורסים מולו.