Noa Ben-Nun Melamed
boat

סערה באלבום המשפחה

תרבות העיר – צילום: סערה באלבום המשפחה – טלי כהן גרבוז

בכל אחד מזוגות הצילומים של נועה בן-נון מלמד בתערוכה "מיתוס ים", מופיע הים, המחבר בין הפרטי לציבורי, בין הסיפור המשפחתי לתולדות הציונות

יש רגע אחד מסוים שבו אלבום המשפחה הישראלי הפרטי הופך להיות דבר השייך לכולנו. הרגע הזה מתרחש כשדימוי בודד מצטט מיתולוגיה. בתערוכה של נעה בן-נון מלמד בגלריה הקיבוץ נראית ספינה ארוכה שטה, מפרשיה פרושים לרווחה ומלחיה לא נרדמו כולם. הם ערוכים כצלליות כהות לאורכה, ישובים-גחונים, אחד עומד, נראה כאילו מושך באחד מכבלי המפרש. צלליות כהות, מרוחקות ועממות, כמו הים מאחוריהם. לצד הדימוי הזה נראית דמות אשה צעירה ממושקפת שידה האחת מכסה את פיה בתנועה שנראית כמו הפתעה או דאגה. האם היא הנערה המחכה על החוף אהובה שישוב מן הים? במבט מעט מדוקדק יותר היא בעצם מנגנת במפוחית פה.

הדיפטיכון הזה מצטרף לסדרה שלמה של חיבורי תמונות בין ים לבני אדם. חלק מהם רחוקים ועמומים, אחרים מחדירים מבט לתוך המצלמה מנקודה בהיסטוריה הישראלית, שבה סיפורו של הכלל האפיל וכיסה, ביודעין ובחדוות יצירה, על כל אפשרות לסיפור פרטי אחר. שכן בן-נון מלמד גדלה בבית ששמעו בו בכל בוקר, מבעד להמיית הגלים, את משק כנפי ההיסטוריה בהתהוותה. אביה, יוחאי, היה איש הפלי"ם ואחר כך מפקד חיל הים, בתקופות שמיתוס הציונות היה יצור חי ונושם, עם בעלות מוחלטת על נכסי הרוח הישראליים.

אחד הדימויים הבולטים בתערוכה הקודמת שהציגה בגלריה הקיבוץ היה ילדה ארוכת רגליים העומדת מאחורי גבר גבוה שגופו פונה אל הים וראשו מוסב אליה. היא מושכת אותו בידו לאחור, לעברה. הרגע הכל כך פרטי וכל כך נוגע ללב הזה נגזר מתוך כנס פלי"ם על שפת הים. הדימוי הזה חוזר שוב בתערוכה הנוכחית כמו מפתח, או עמדת פתיחה לקריאת התערוכה כולה. הפעם הוא רק יותר, חופשי מהפרעות; כל הדמויות האחרות "נוקו" מהפריים בעזרת מחשב. מחוות הגוף של הבת ואביה נשארו לבדן כמו הצהרה: זה הדבר החשוב באמת שהתרחש שם. אל הדימוי הזה מוצמד דימוי אחר של צוללת כהה, גדולה, העולה מן הים. כמעט אפשר לשמוע את שאון המים בירכתיה, אבל צילום הסטילס מפגיש את שתי הדרמות, הפרטית-אינטימית והציבורית, בדממה מוחלטת.

לפני שהאדם הישראלי העכשווי ניכס לעצמו את ארצו הקטנה כאתר בילוי ונופש, ניכסה הציונות את הארץ לכלל הכללות מיתולוגיות: העמק וההר, הבקעה והגיא. בתוך אלה, גם הים התיכון, כמו במיתולוגיה היוונית, לא היה מקום לדוג מתוכו דגים, אלא מקום רחב ומסתורי, הצופן בין גליו מעשי גבורה עלומים. כל הצירופים של בן-נון מלמד מתרחשים בין הקרובים לה – הוריה ואחיותיה – לבין הים, שהוא בעל משמעות מורכבת וטעונה בחייה. הים שב וחוזר בעבודות בגרסאות שונות, בעיבודים מתמונות שחור-לבן ישנות ובכחול-ירוק בצילומים מהזמן האחרון. באחד מופיע הים כשלעצמו – שקוף, עשיר, קרוב עד טבילת כף רגל וגם מתרחק לאופק, מזמין, מרחיק, ובעיקר מרהיב.

העבודות של בן-נון מלמד לקוחות ברובן מאלבום המשפחה. הם טופלו באופן מינימלי במחשב כדי שיהיה אפשר להציגן בהדפסות גדולות בגלריה. עבודת המחשב אפשרה לייצר את המחברים, אך באורח פלא לא ביטלה את נוכחותו של אלבום המשפחה. הזיכרון קיים בתמונה כעדות, לא כמושא התרפקות, והוא נבדק מחדש ונטען משמעויות מכוח גודלה של התמונה הבודדת ויחסיה אל זו המוצמדת אליה.

על הקיר שמול הכניסה לחלל הגלריה תלויה עבודה אחת ארוכה: סדרת צילומים של האם הרוקדת בחורש, או בעודה יחפה ובבגד ים, בתנועות רחבות ובפנים מחייכים. בתוך הסדרה הזאת, לסירוגין, מופיעים קטעי ים כהה מבהיק באור השקיעה. הריקוד בחורש נראה מוזר, והתנועות מנותקות מהקשר כמו גם החיוך שעל פני המחוללת. אפשר להרגיש בחוט דק של אירוניה המופיע ונעלם, אבל הוא סבוך וכרוך בחוטי רגשות רבים אחרים שהופנמו לתוך העבודות. על כולם מכסה השקט שבקבלה.

ואכן, אחד הדברים הבולטים בתערוכה של בן-נון מלמד הוא השקט. הוא עומד בניגוד מוחלט להתרחשויות המתועדות מחדש על גבי הקירות. הוא מנוגד לעוצמות החוויה שנשקפות מהתמונות. במעבר מתמונת אלבום קטנה לעבודה גדולה על קיר הגלריה שמר התצלום על כוחו הדוקומנטרי, אבל הפך גם לסימן, לציטוט ולהערה. השקט שלו הוא שקט של אחרי, של פיוס.

מבחינות רבות זוהי תערוכה שמתמודדת עם אלבום המשפחה של הישראליות, מה שכמעט לא נעשה כאן בשילוב בחינת מיתוסים לאומיים. והרי ממש בימים אלה עומדים לשוב אלינו כל הערכים הישנים והטובים, באשר הם, בפקודת יום מבצעית של משרד ממשלתי. אולי זה זמן האמנות לחזור ולבדוק מחדש, שוב ושוב, את מקומו האמיתי של הפרט בתוך כל זה.

"מיתוס ים", נועה בן-נון מלמד. גלריה הקיבוץ