Atlantis
—
I am lost in the remnants of my vanishing continent. A lost utopian continent – that is how Plato described Atlantis, which sank into the depths of the sea. Mine, too, is seductive in its beauty but also unsettling and misleading. It is a "no-place" of no definite time and space, the post-apocalyptic, devastated world created by humanity "full of avarice and unrighteous power" (Plato, Critias). It is a world of silence that no one hears, devoid of human life but containing and remembering the vestiges it left behind.
This Exhibition and volume features two series of works. One is of digital photographs taken from 2016 to 2019 in places where I thought there was a chance to find clues of the vanished mythical world: desolate beaches, burnt-out forests, shipwrecks, unidentifiable landscapes, above the water's surface and below. At first, the series evokes traditional landscape photography, but from one work to another, that notion is subtly subverted, the landscape image is distorted, and almost imperceptible cracks emerge, distorting the familiar perceptions: Where was this? When was it? Did it even exist? The private mythology merges with the primeval, the biographical memory is interwoven with the collective one.
The second series was created in 2020–2021 from the hundreds of images that I had accumulated, and abandoned, while working on the first series. During the COVID-19 pandemic, alone in my house, in the utter silence of the lockdown, I delved into my archive of "rejected" photos and they invited me to play with them while relinquishing the restrained and implicit control that I tend to impose on myself. Through various computer editing techniques, I selected elements from photographs that had frozen in time and fixed in the blink of an eye, and turned them into continuous action. There is a moment in this play when something is created. I disassembled photographed nature and reassembled it as an illusory and imaginary space created out of destruction, free of the shackles of reality, wrapped in a beauty that disguises its preordained or lurking fate. Photography, by its very nature, provides reliable evidence of the existence of things in the world, but here its meaning is different: it affirms internalized, boundless experiences that harbor death.
אטלנטיס
המשכן לאמנות, עין חרוד, 21 בינואר - 7 במאי 2022
אוצר: יניב שפירא
עיצוב והפקה: סטודיו שועל – גיא שגיא, אלי חרומוב
צילום התערוכה: דניאל חנוך
צילום הספר: מעלעלת – שירז גרינבאום, יאיר מיוחס
אני תועה בשרידי היבשת הנעלמה שלי. יבשת אוטופית אבודה – כך תיאר אפלטון את אטלנטיס, ששקעה במצולות הים. גם זו שלי מפתה ביופייה אך מעכירת שלווה ומתעתעת. זהו "אל–מקום" נטול זמן ומרחב ברורים, העולם שאחרי האפוקליפסה והחורבן שהמיטה האנושות "משמלאו בצע של עוול וכוח שלטון") אפלטון, ״קריטיאס״). עולם של דממה שאין מי ששומע אותו. הוא נטול חיים אנושיים אך מכיל וזוכר את השרידים שהותירו.
בתערוכה ובספר משולבות שתי סדרות. האחת כוללת תצלומים דיגיטליים שנוצרו בשנים 2019-2016 בהן צילמתי במקומות שחשבתי שיש סיכוי למצוא בהם רמזים ליקום המיתי שנכחד: חופי ים שוממים, יערות שרופים, אוניות טרופות, נופים בלתי מזוהים, מעל ומתחת למים. במבט ראשון הסדרה מעוררת מחשבה על צילום נוף מסורתי .אך מעבודה לעבודה התבנית מתערערת, תמונת הנוף משתבשת, סדקים כמעט בלתי מורגשים נפערים ומשבשים את התפיסות המוכרות: היכן זה היה? מתי זה היה? האם זה היה? המיתולוגיה הפרטית מתמזגת עם הקמאי, הזיכרון הביוגרפי נשזר בזה הקולקטיבי.
הסדרה השנייה נוצרה ב–2021-2020 מתוך מאות הדימויים שהצטברו – ונזנחו – במהלך העבודה על הסדרה הראשונה. בימי קורונה, בהיותי ספונה לבד בביתי, מתוך השקט והסגר הגמור, שקעתי בארכיון התצלומים ה"דחויים" שלי, והם הזמינו אותי לשחק בהם תוך שחרור מהמרוּת המאופקת והמרומזת שאני נוטה לכפות על עצמי. בטכניקות מגוונות של עריכה במחשב, בחרתי אלמנטים מתוך תצלומים שקפאו בזמן ונחתמו בהרף עין, והפכתי אותם לפעולה מתמשכת. יש רגע במשחק שבו משהו נברא. פירקתי את הטבע המצולם והרכבתי אותו מחדש כמרחב אשלייתי ומדומיין שנוצר מתוך ההרס, חופשי מכבלי המציאות, עטוף ביופי המסווה את הגורל שנגזר עליו או אורב לו. צילום, מטבעו, מספק עדות מהימנה לקיומם של הדברים בעולם, אך כאן משמעותו שונה. הוא מאשש חוויות מופנמות, נטולות גבולות, שהמוות טמון בהן.
READ MORE
—
Book & Exhibition, 2022.
Mishkan Museum of Art, Ein Harod, January 21 – May 7, 2022
Curator: Yaniv Shapira
Design and Production: Shual.com – Guy Saggee, Eli Khromov
Exhibition Photography: Daniel Hanoch
Book Photography: LeafingShiraz Grinbaum, Yair Meyuhas
Mishkan Museum of Art, Ein Harod, January 21 – May 7, 2022
Curator: Yaniv Shapira
Design and Production: Shual.com – Guy Saggee, Eli Khromov
Exhibition Photography: Daniel Hanoch
Book Photography: Leafing
–
I am lost in the remnants of my vanishing continent. A lost utopian continent – that is how Plato described Atlantis, which sank into the depths of the sea. Mine, too, is seductive in its beauty but also unsettling and misleading. It is a "no-place" of no definite time and space, the post-apocalyptic, devastated world created by humanity "full of avarice and unrighteous power" (Plato, Critias). It is a world of silence that no one hears, devoid of human life but containing and remembering the vestiges it left behind.
This Exhibition and volume features two series of works. One is of digital photographs taken from 2016 to 2019 in places where I thought there was a chance to find clues of the vanished mythical world: desolate beaches, burnt-out forests, shipwrecks, unidentifiable landscapes, above the water's surface and below. At first, the series evokes traditional landscape photography, but from one work to another, that notion is subtly subverted, the landscape image is distorted, and almost imperceptible cracks emerge, distorting the familiar perceptions: Where was this? When was it? Did it even exist? The private mythology merges with the primeval, the biographical memory is interwoven with the collective one.
The second series was created in 2020–2021 from the hundreds of images that I had accumulated, and abandoned, while working on the first series. During the COVID-19 pandemic, alone in my house, in the utter silence of the lockdown, I delved into my archive of "rejected" photos and they invited me to play with them while relinquishing the restrained and implicit control that I tend to impose on myself. Through various computer editing techniques, I selected elements from photographs that had frozen in time and fixed in the blink of an eye, and turned them into continuous action. There is a moment in this play when something is created. I disassembled photographed nature and reassembled it as an illusory and imaginary space created out of destruction, free of the shackles of reality, wrapped in a beauty that disguises its preordained or lurking fate. Photography, by its very nature, provides reliable evidence of the existence of things in the world, but here its meaning is different: it affirms internalized, boundless experiences that harbor death.
אטלנטיס
—
ספר ותערוכה, 2022.המשכן לאמנות, עין חרוד, 21 בינואר - 7 במאי 2022
אוצר: יניב שפירא
עיצוב והפקה: סטודיו שועל – גיא שגיא, אלי חרומוב
צילום התערוכה: דניאל חנוך
צילום הספר: מעלעלת – שירז גרינבאום, יאיר מיוחס
אני תועה בשרידי היבשת הנעלמה שלי. יבשת אוטופית אבודה – כך תיאר אפלטון את אטלנטיס, ששקעה במצולות הים. גם זו שלי מפתה ביופייה אך מעכירת שלווה ומתעתעת. זהו "אל–מקום" נטול זמן ומרחב ברורים, העולם שאחרי האפוקליפסה והחורבן שהמיטה האנושות "משמלאו בצע של עוול וכוח שלטון") אפלטון, ״קריטיאס״). עולם של דממה שאין מי ששומע אותו. הוא נטול חיים אנושיים אך מכיל וזוכר את השרידים שהותירו.
בתערוכה ובספר משולבות שתי סדרות. האחת כוללת תצלומים דיגיטליים שנוצרו בשנים 2019-2016 בהן צילמתי במקומות שחשבתי שיש סיכוי למצוא בהם רמזים ליקום המיתי שנכחד: חופי ים שוממים, יערות שרופים, אוניות טרופות, נופים בלתי מזוהים, מעל ומתחת למים. במבט ראשון הסדרה מעוררת מחשבה על צילום נוף מסורתי .אך מעבודה לעבודה התבנית מתערערת, תמונת הנוף משתבשת, סדקים כמעט בלתי מורגשים נפערים ומשבשים את התפיסות המוכרות: היכן זה היה? מתי זה היה? האם זה היה? המיתולוגיה הפרטית מתמזגת עם הקמאי, הזיכרון הביוגרפי נשזר בזה הקולקטיבי.
הסדרה השנייה נוצרה ב–2021-2020 מתוך מאות הדימויים שהצטברו – ונזנחו – במהלך העבודה על הסדרה הראשונה. בימי קורונה, בהיותי ספונה לבד בביתי, מתוך השקט והסגר הגמור, שקעתי בארכיון התצלומים ה"דחויים" שלי, והם הזמינו אותי לשחק בהם תוך שחרור מהמרוּת המאופקת והמרומזת שאני נוטה לכפות על עצמי. בטכניקות מגוונות של עריכה במחשב, בחרתי אלמנטים מתוך תצלומים שקפאו בזמן ונחתמו בהרף עין, והפכתי אותם לפעולה מתמשכת. יש רגע במשחק שבו משהו נברא. פירקתי את הטבע המצולם והרכבתי אותו מחדש כמרחב אשלייתי ומדומיין שנוצר מתוך ההרס, חופשי מכבלי המציאות, עטוף ביופי המסווה את הגורל שנגזר עליו או אורב לו. צילום, מטבעו, מספק עדות מהימנה לקיומם של הדברים בעולם, אך כאן משמעותו שונה. הוא מאשש חוויות מופנמות, נטולות גבולות, שהמוות טמון בהן.
